שי חי את רוב חייו הבוגרים בתחושה של ממוצעות בימים טובים וכישלון בימים רעים. כצעיר מבין שלושה אחים, שי העביר את ילדותו בצילם של שני אחיו הגדולים ממנו בהרבה. הוריו תמיד שיבחו את האחים שלו על כל הישג ותמיד אמרו לו שהוא צריך ללכת בעקבותיהם. להיות מוצלח כמותם. אבל שי, כך נראה, אף פעם לא הצליח לעמוד בציפיות. הוריו תמיד היללו את שני האחים הגדולים ואילו שי נשאר לדשדש מאחור. אפילו אם ציוניו היו הטובים בכיתה, תמיד היה אח שעשה את זה לפניו ואמו תמיד הייתה נזכרת ש"כן, יוחאי היה מצטיין בית הספר. איזה ילד מחונן."
שי גדל בתחושה שהוא אף פעם לא מספיק טוב. ויותר מאוחר זה הביא אותו לתחושת אפטיה. הוא הפסיק לנסות להצטיין, הפסיק להשקיע מאמצים בסובב אותו ובמקום לממש את הפוטנציאל שלו, שי רק גרר רגליים – בלימודים, בעבודה ובחייו הזוגיים. לתחושתו, לא משנה כמה הוא יתאמץ, הוא אף פעם לא יצליח לרצות את ההורים שלו. מישהו אחר כבר עשה את זה לפניו.
נשמע מוכר?
זה קרה לך? או למישהו קרוב אליך?
לכולנו יש מטרה בחיים, בין אם אנחנו מודעים לה ובין אם לא, והיא לרצות את ההורים שלנו. אנחנו מעצבים את חיינו על סמך מונחים שההורים לימדו אותנו – מונחים של יכולת, שאיפות, הצלחה וכד'. לפי המונחים האלה אנחנו מציבים לעצמנו מטרות שאם נגיע אליהן נקבל סיפוק, הנאה והערכה עצמית. עם כל צעד שאנחנו עושים לעבר המטרות, אנחנו בודקים את עצמנו מול קול פנימי שאומר לנו כמה אנחנו קרובים או רחוקים מהמטרה. לצערנו, לא תמיד הקול הפנימי הזה הוא הקול שלנו. לא פעם זה הקול של ההורים שלנו.
אם היו לנו הורים תומכים, שעודדו אותנו לנסות ולהתנסות, שלימדו אותנו שהדרך להצלחה עלולה לכלול גם כשלונות ושהראו לנו דוגמא אישית, הרי שהקול הפנימי הזה יהיה קול חיובי. הוא יעודד וידרבן אותנו להמשיך הלאה. אבל אם היו לנו הורים קצת פחות תומכים, קצת יותר ביקורתיים ודאגניים, או חס וחלילה הורים מתעללים, הקול יהיה שלילי. הוא יהיה עוקצני ומשפיל והמטען הנפשי עלול להוביל אותנו להרס עצמי.
אם הקול הוא שלילי, אין ספק שעלינו להשתחרר ממנו. הערות שליליות, עוקצניות ומלגלגות רק מונעות מאיתנו להתקדם. הקול הזה עוצר אותנו מלעשות דברים שאנחנו רוצים לעשות – כי אנחנו חוששים מדחיה או מכישלון. ולכן עלינו להגיד לעצמנו שאנחנו יכולים – להחליף את הקול השלילי בקול חיובי; של מישהו שאנחנו מעריכים ובסופו של דבר בקול שלנו. קול שיתן לנו את העידוד והשבח שמגיעים לנו.
אם את הקול של אבא שאומר לנו "שוב פעם ציונים לא טובים?! מתי תשב ותלמד כמו שצריך?!", נחליף בקול שאומר "הפעם נכשלתי, זה קורה, לא נורא. אני אשקיע ואתאמץ יותר בפעם הבאה." לא נחשוש להתייצב למשימה בפעם הבאה.
גם אם הקול הפנימי הזה הוא חיובי, קול שמעודד אותנו להמשיך ונותן לנו תשבוחות על המאמץ, עדיין כדאי שזה יהיה הקול שלנו. שנדע לפרגן לעצמנו ולטפוח לעצמנו על השכם על עבודה טובה. שנדע להינות מהשגת המטרה ולהיות מסופקים. לא מספיק שאבא יגיד לנו "עבודה טובה! תמשיך ככה!", כדאי שאנחנו נגיד לעצמנו שעשינו עבודה טובה ולהיות גאים ומרוצים מהישגים שלנו.
איך להחליף את הקול שמדבר בראש שלנו לקול חיובי, מעודד ותומך וגם תרגיל משיטת אריאני בפוסט הבא.
איך להחליף את הקול שמדבר בראש שלנו לקול חיובי, מעודד ותומך וגם תרגיל משיטת אריאני בפוסט הבא.
