החיים בין צריך לרוצה
אתה צריך מכונית ספורט אדומה
והבן שלך ממש צריך נעלי אדידס (או כל מותג אחר) שעולות "רק" 800ש"ח אחרי הנחה. זה מה שהוא אמר לך אתמול כשחזר מבית הספר.
והחברה שלך פשוט חייבת לקנות את השמלה ההיא שעולה רק...
אתה ואני יודעים שאף אחד מהדברים הללו אינו צורך ובוודאי שאינו חובה. המכונית שלך פועלת היטב ותמשיך לשרת אותך עוד שנה או שנתיים. הבן שלך לא הולך יחף ולחברה שלך יש כמה שמלות יפות בארון ואפילו אחת או שתיים ממש חדשות.
אז למה אנחנו אומרים שאנחנו צריכים או חייבים לקנות את הדברים הללו?
כי צורך זה משהו שלא מתווכחים איתו - כמו, להבדיל, צורך בטיפול רפואי - זה משהו שמצדיק את עצמו. וכך אנחנו משכנעים את עצמנו שההוצאה הגדולה הזו שתכניס אותנו לחובות היא מוצדקת.
הצרכים האמיתיים שלנו הם צנועים למדי:
הצרכים האמיתיים שלנו הם צנועים למדי:
אוכל, שתיה, אוויר לנשימה, כיסוי לגוף (לא מוכרחים ראלף לוריין) וכמות הגונה של חיבה ועידוד (אבל אלה לא עולים כסף!).
מצד שני, אנחנו רק לעיתים נדירות רוצים את מה שאנחנו באמת צריכים.
לא מאמין לי? בוא נראה. מתי בפעם האחרונה עשית את הבדיקה השנתית אצל רופא המשפחה שלך? לפני חמש שנים? יותר? שאני אספר לך למה קוראים לה בדיקה שנתית?
מתי בפעם האחרונה שתית כוס מים בסוף הארוחה במקום קפה ועוגה?
מתי בפעם האחרונה התלהבת מגאג'ט חדש והחלטת לחכות עד שהמחיר ירד אפילו אם זה יקח חצי שנה?
אני אגלה לך סוד: כולנו קונים ועושים את מה שאנחנו רוצים ולא את מה שאנחנו צריכים.
אבל ברגע שאנחנו מדברים על הרצון לקנות ולעשות כעל צורך אנחנו מוותרים על הזכות שלנו לבחור. מי שעשה עבורנו את הבחירה זה הפירסומאי שהצליח לשכנע אותנו להיות אחד מהעדר (אבל אולי לפני כל העדר).
דן אריאלי כתב על זה ספר שלם. הוא גילה שגם כשאנחנו יודעים שאנחנו לא צריכים את מה שאנחנו רוצים (כמו מכונית ספורט אדומה) אנחנו קונים את מה שאנחנו רוצים ותוך כדי כך משכנעים את עצמנו שאנחנו צריכים את זה.
אפילו החלטה מודעת "לא להכנע ללחץ" לא תמיד עובדת.
הקיצוניות השניה היא "לרצות את מה שיש" וגם היא לא טובה. מה שיש הוא לא בהכרח מה שאתה צריך.
הרבה פעמים מה שיש הוא בכלל לא מה שאתה צריך: אתה לא צריך מתח ולחץ ושעמום בחייך.
אתה לא צריך עייפות ואפרוריות.
אתה לא צריך כעס חרדות ודיכאון.
שתי הדרכים - לרצות את מה שיש או להפוך רצון לצורך - לוקות בחיסרון גדול אחד: שתיהן מנטרלות את חופש הבחירה שלך!
כדי להחזיר לעצמך את החופש לבחור עליך ללמוד להבחין בין צורך אמיתי כמו רעב, צמא, בטחון, הגנה וכו' לבין צורך מדומה שהוא לאמיתו של דבר רצון בתחפושת.
נעצור לרגע. עד כמה אתה מודע לצרכים האמיתיים שלך?
האם אתה יודע שהצרכים הפיזיים שלנו הם באמת צנועים?
האם אתה מודע לעובדה שהדחף שלנו לצרוך עוד ועוד מותגים ודברים יוקרתיים הוא בעצם ביטוי לצרכים הנפשיים שלנו?
האם אתה יודע מה הם הצרכים הנפשיים שלך?
מצד שני, אנחנו רק לעיתים נדירות רוצים את מה שאנחנו באמת צריכים.
לא מאמין לי? בוא נראה. מתי בפעם האחרונה עשית את הבדיקה השנתית אצל רופא המשפחה שלך? לפני חמש שנים? יותר? שאני אספר לך למה קוראים לה בדיקה שנתית?
מתי בפעם האחרונה שתית כוס מים בסוף הארוחה במקום קפה ועוגה?
מתי בפעם האחרונה התלהבת מגאג'ט חדש והחלטת לחכות עד שהמחיר ירד אפילו אם זה יקח חצי שנה?
אני אגלה לך סוד: כולנו קונים ועושים את מה שאנחנו רוצים ולא את מה שאנחנו צריכים.
אבל ברגע שאנחנו מדברים על הרצון לקנות ולעשות כעל צורך אנחנו מוותרים על הזכות שלנו לבחור. מי שעשה עבורנו את הבחירה זה הפירסומאי שהצליח לשכנע אותנו להיות אחד מהעדר (אבל אולי לפני כל העדר).
דן אריאלי כתב על זה ספר שלם. הוא גילה שגם כשאנחנו יודעים שאנחנו לא צריכים את מה שאנחנו רוצים (כמו מכונית ספורט אדומה) אנחנו קונים את מה שאנחנו רוצים ותוך כדי כך משכנעים את עצמנו שאנחנו צריכים את זה.
אפילו החלטה מודעת "לא להכנע ללחץ" לא תמיד עובדת.
הקיצוניות השניה היא "לרצות את מה שיש" וגם היא לא טובה. מה שיש הוא לא בהכרח מה שאתה צריך.
הרבה פעמים מה שיש הוא בכלל לא מה שאתה צריך: אתה לא צריך מתח ולחץ ושעמום בחייך.
אתה לא צריך עייפות ואפרוריות.
אתה לא צריך כעס חרדות ודיכאון.
שתי הדרכים - לרצות את מה שיש או להפוך רצון לצורך - לוקות בחיסרון גדול אחד: שתיהן מנטרלות את חופש הבחירה שלך!
כדי להחזיר לעצמך את החופש לבחור עליך ללמוד להבחין בין צורך אמיתי כמו רעב, צמא, בטחון, הגנה וכו' לבין צורך מדומה שהוא לאמיתו של דבר רצון בתחפושת.
נעצור לרגע. עד כמה אתה מודע לצרכים האמיתיים שלך?
האם אתה יודע שהצרכים הפיזיים שלנו הם באמת צנועים?
האם אתה מודע לעובדה שהדחף שלנו לצרוך עוד ועוד מותגים ודברים יוקרתיים הוא בעצם ביטוי לצרכים הנפשיים שלנו?
האם אתה יודע מה הם הצרכים הנפשיים שלך?
לכולנו צרכים נפשיים ורוחניים דומים עם ואריאציות אישיות: חיבה, עידוד, הכרה בערך שלנו, שיתוף ו... אושר.
אושר הוא צורך בסיסי. בלעדיו אנחנו קמלים כמו פרח בחושך.
הנה עוד סוד שאני אחלוק איתך כאן: אגירה של דברים שאתה "צריך" לא תעלה את רמת האושר שלך. לעומת זאת אגירה של דברים שאתה רוצה כן! יש תאוריה פסיכולוגית די מסובכת למה כך הם פני הדברים. אבל המחקרים בנושא הם חד משמעיים. סיפוק רצונות אמנם גורם סיפוק ואושר.
אני מציעה לך להתחיל בקטן. להחליף את ההרגל לדבר על "אני צריך" בלדבר על "אני רוצה". כשאתה לא רוצה את הפעולה אבל רוצה את התוצאה דבר על התוצאה. אתה הרי לא מוריד את הזבל כי אתה רוצה (אולי אתה כן. אם כך, כל הכבוד לך). אתה מוריד את הזבל כדי לשמח את אשתך או כדי לפנות את הפח. במקום לשכנע את עצמך שאתה חייב להוריד את הזבל, דבר על הרצון שלך לשמח את אשתך. או על הרצון למנוע מריבה. או על הרצון שהפח יהיה נקי.
זה נכון גם כשמדובר ב"חובה חוקית". נכון שהחוק מחייב אותך לנהוג בצד ימין של הדרך. אז? אתה נוהג בצד ימין משום שאתה מפחד משוטר שישלול לך את הרשיון אם תנהג בצד שמאל או משום שאתה לא רוצה להתנגש ברכב שבא ממול?
אנחנו כל כך רגילים לדבר על "צריך" ו"חייב" שהרצונות שלנו ירדו למחתרת ומשם הם מנהלים מלחמת גרילה להגיע חזרה למודעות שלנו. וכשהם לא מצליחים, הם מתחפשים לצורך או לחובה.
מודעות לרצונות שלך נותנת לך מייד את החופש לבחור אם לממש או לא לממש את הרצונות הללו
צרכים (אמיתיים) לא ניתן להחליף ורק לפעמים אפשר לדחות אותם.
רצונות אפשר לדחות וגם להחליף. זו המהות של חופש הבחירה
אשמח לקרוא את תגובתך בחלון למטה
אריאנה
השימוש בלשון זכר לנוחות הקריאה בלבד *
כאן אפשר להשאיר תגובות
השבמחקבהחלט נכון! כבר מזמן הגעתי למסקנה הזו והתחלתי ליישם זאת בחיי היומיום. במיוחד כשמגיעים למצב שכבר אין אפשרות לבזבז כסף על דבר שמתחשק לך. היה עליי לעשות הבחנה בין מה שאני "רוצה וצריכה" כי זה חשוב לבין מה שאני "צריכה" אך הוא בגדר מותרות. לפעמים גם להרוויח פחות או כל מצב בחיים יכול ללמד לקח או שניים!! כמו לעשות הבחנה מוחלטת בין העיקר והטפל בחיינו!!
השבמחקברכה והצלחה!!
כל כך נכון!
השבמחקאבל לא כדאי למצבים שבהם נגמר הכסף או קורה משהו שמונע מאיתנו להשיג את מה שאנחנו "צריכים". עדיף להשתמש בתרגיל "אני רוצה - אני בוחר" משיטת אריאני ואז ה"צרכים" שלנו מקבלים פרספקטיבה מציאותית ואמיתית.